רפי שלנו...

הייתה לי הזכות הרבה להכיר אותך בשנות לימודיי בבית הספר התיכון "גינזבורג" ביבנה. כאשר עברתי לכיתתך קיבלת אותי בחיבוק הדוב הכל כך מוכר לך ונתת לי להרגיש שייך - הרגשתי שזכיתי בעוד חבר, בעוד אדם שהוא לא רק מורה אלא באמת מורה לחיים.

לאורך השנים כל פעם למדתי להכיר אותך עוד קצת ועוד קצת ולגלות כמה נתינה, שמחת חיים ואהבה יש בך. אני נזכר בשיחות שהיו לנו, גם על נושאים אישיים שלא מדברים עם "מורים" כמו בנות ודייטים, שממש הרגשתי שאתה לא עוד מורה אלא חבר ללימודים.

איך אפשר לשכוח את אותה שיחה שדיברנו איתך על זה שאין לנו איפה לעשות חזרות של הלהקה לפני ההופעה בפורים ופשוט שלפת את המפתח של הבית שלך ואמרת לי "קחו את המפתח ותתאמנו אצלי" - במשך תקופה הייתה לך מערכת תופים וגיטרות חשמליות בסלון וכשחזרת הביתה, צחקת איתנו ועוד קנית לנו שווארמה!

ובסוף יום הלימודים? כשקיבלתי רישיון? הסכמת להיות ה"מלווה" שלי ונתת לי לנהוג הביתה, בזהירות כמובן...

אני יכול להמשיך פה עם לא מעט סיפורים וכל פעם אני נזכר בסיפור אחר, אבל רפי, הסיפור שלך לא יפסיק לעולם.

אני מקווה שאתר האינטרנט הזה יהיה במה ומקום התבטאות לכל האנשים על מנת שיוכלו לספר ולשתף אחד את השני אודותייך.

אני שמח שנפלה בחלקי הזכות להכיר אותך, על אישיותך המקסימה, על תרומתך, על מי שהיית ועל האנשים הרבים שהשפעת עליהם לטובה.

תמיד אזכור אותך בליבי.

אוהב ומעריך, ליאור ברושי.

מכתבים לרפי